אילת השחר (מלבי"ם) ק״ח

« אילת השחר (מלבי"ם) ק״ז אילת השחר (מלבי"ם) ק״ט »

1 מלבי"ם פתח ↗

הערה: המפרשים נבוכו מה קשיא ליה ואיך יוכיח שהוא רשות כמו שהביא הקרבן אהרן בזה פירושים שונים ודחה דבריהם והוא אומר שמלות "כי יקריב" מיותר.כי יקריב: העברי יציין המאמר-התנאי באחד מחמשה דרכים: א במלת כי כמו "כי תקנה עבד עברי", "כי ימכר איש את בתו". ב במלת אם – "אם תקריב מנחת בכורים", "אם במחתרת ימצא הגנב". ג במלת אשר – "אשר נשיא יחטא", "אשר יצוד ציד חיה" לקמן יז. ד הפעל הבינוי עם ה"א הידיעה שטעמו כטעם "אשר" – "המקריב את זבח שלמיו" לקמן ז כט, "כל הנוגע במת בנפש" במדבר י״ט:י״ג ה המקור עם שימוש בי"ת או כ"ף – "בבואכם אל הארץ", "והיה באכלכם מלחם הארץ" במדבר ט״ו:י״ט, "בהרימכם את חלבו" שם יח. ומבואר אצלינו כי כל שימוש מיוחד בלשון לא יתערב עם זולתו. ויש הבדלים דקים ביניהם כמו שבארנו כל אחד במקומו. והמדקדקים אמרו לחלק בין שימוש מלת "כי" ובין "אם"; שמלת "אם" יבא לרוב בדבר אשר הוא ציווי או אזהרה או דבר הראוי, ולא ידבק רק בשם; ומלת "כי" תמיד רשות. והייתי רגיל לפרש על פי דבריהם מה שכתוב בספרא פה וכן הוכפל לקמן פרשה ח משנה ג על "ונפש כי תקריב קרבן מנחה" יכול גזרה? ת"ל "כי יקריב" – אינו אלא רשות, וכן בפרשה י משנה א , שרצונו לומר שאם היה כתוב "אם יקריב" הייתי אומר שהוא גזירה, שזה גדר מלת "אם", אבל כשכתוב "כי יקריב" הוא רשות. אבל, אחרי הדרישה ראיתי כי מלבד שאי אפשר לפרש דברי הספרא על פי זה, כי גם על פסוק "אם הכהן המשיח יחטא" אמר כן בספרא דבורא דחובה פרשה ב משנה ז יכול גזירה? ת"ל "אם יחטא", וכן אמר שם פרשה ה משנה ג על "אשר נשיא יחטא". מבואר שגם מלת "אם" ומלת "אשר" מציינים את הרשות. וזה אמת שכל ארבעה אופנים שיבא בם צורת המשפט התנאי שהם: כי, אם, אשר, וה' הידיעה עם פעל הבינוני – כולם מציינים הרשות. ויש הבדלים אחרים ביניהם, והוא, שכל ציווי תנאיית כשיצוה לאמר "אם יהיה כך..עשה כך", או "אם תעשה כך..עשה כך" – תתחיל תמיד במלת "כי". ואם יהיה המאמר ציווי תנאית מוחלקת מכמה חלוקות, אז התנאי הראשון שבו התחלת המאמר יבא תמיד במלת "כי" ותנאי החלוקות יתחילו במלת "אם": "כי תקנה עבד עברי...אם בגפו יבא...אם אדוניו יתן לו אשה..ואם אמר יאמר העבד.." שמות כ״א:ז׳, "וכי ימכור איש את בתו...אם רעה בעיני אדוניה..ואם לבנו ייעדנה..ואם שלש אלה לא יעשה לה.."; וכן נמצא בכמה מקומות. וזה יהיה לך למופת לדעת על ידי חיבור הענין בכללו. למשל פה: התנאי הכולל לכל הפרשיות הוא "אדם כי יקריב...", שכולל עולה ושלמים, ואחר כך מבאר פרטי החלוקות – "אם עולה קרבנו..ואם מן הצאן..ואם מן העוף..ואם זבח שלמים קרבנו..ואם מן הצאן...ואם עז קרבנו..." . ופרשת מנחה שמתחלת במלת "כי" היא מאמר מופסק בפני עצמו, מוסגר באמצע. כי במה שכתוב "כי יקריב קרבן מן הבהמה" אינו כולל מנחה. וכן בדיני החטאת פרשה ד התחיל התנאי הכולל – "כי תחטא בשגגה.." ותחתיו חלוקות פרטיות מצוינים במלת "אם" – "אם הכהן המשיח יחטא..ואם כל עדת ישראל ישגו.. "אשר נשיא יחטא", מלת "אשר" בא לדרוש כמו שכתבנו שם ...ואם נפש אחת תחטא..ואם כבש יביא קרבנו". וכן תמצא בכ"מ שמלת "כי" בא תמיד בתחלת המאמר ומלת "אם" בפרטי החלוקות. והטעם לזה, כי יש הבדל בין מלת "כי" ובין מלת "אם" כשמשמשים בלשון אי; שמלת "אם" מורה תמיד הספק והחלוקה ובא לפעמים עם שני החלוקות – "אם תטיב..ואם לא תטיב..", "אם השמאל..ואם הימין..", "אם ישכם עושים חסד ואמת...ואם לא.." . ולפעמים מוזכר רק חלוקה אחת וההפך מובן מעצמו – "אם יש את נפשכם לקבר את מתי..", "אם ישך נא מצליח דרכי.." – דבר בלשון ספק באשר היה במחשבתו ספק בדבר. אבל מלת "כי" ישתתף עם מלת "כאשר" שמדבר בדרך ודאי – כאשר יהיה זה יהיה זה. ובבראשית רבה פרשה ע "אם יהיה אלהים עמדי": ר' אבוה ור"י. חד אמר מסורסת הוא הפרשה וחד אמר על הסדר נאמרה. מאן דאמר מסורסת היא שכבר הבטיחו הקב"ה והוא אומר "אם יהיה אלהים עמדי"?! אתמהא! מאן דאמר על הסדר נאמרה מה מקיים "אם יהיה אלהים עמדי"? אלא כך אמר יעקב אם יתקיימו לי התנאים שאמר לי להיות עמי ולשמרני אני אקיים את נדרי. מבואר שקשיא ליה איך אמר מלת "אם" שמורה ספק והקב"ה הבטיחו? לכן חד אמר שהפרשה מסורסת ואמר זה קודם ההבטחה. ומאן דאמר על הסדר נאמרה סבירא ליה שהוא מלת החלוקה, ומכלל הן אתה שומע לאו שלא יחול עליו חיוב הנדר רק אחרי יקיים ההבטחה. ומצד זה צודק מלת "אם" שמגביל צדדי החלוקה. וכפי הנראה זה תלוי בפלוגתא דר'מאיר ור' חנינא בן גמליאל בקידושין דף עב אי בעינן תנאי כפול; דלמאן דאמר לא בעינן תנאי כפול, במה שאמר "אם יהיה אלהים עמדי" רצוף התנאי שכנגדו – ואם לא, לא יקיים הנדר. ואין פה מקומו להאריך בזה. ולכן בתחלת המאמר-התנאי יתחיל תמיד במלת "כי" אחר שענינו כאשר תעשה כך, ולא ספק, כי מדבר על הצד שיהיה הדבר. ופירוש "אדם כי יקריב" כאשר יקריב, "כי תקנה עבד עברי" כאשר תקנה. אבל החלוקות שבאמצע המאמר בא בשם מלת "אם" שמורה החלוקה והספק. ועיין לקמן סימן שנט על "ואם נפש כי תחטא" דבר נפלא מחכמת רבותינו בזה. וכן גם במאמר פרטי יש חילוק זה כמ"ש ברבה וארא פרשה ט "כי ידבר אליכם פרעה": "אם ידבר אליכם פרעה" אין כתיב כאן, אלא "כי ידבר" – עתיד הוא לומר לכם כן. ריב"ש אומר כהוגן הוא מדבר רוצה לומר שממלת "כי" מבואר שדבר בדרך החלטה – כאשר ידבר, מצד שידע שידבר כן, או מצד שהסברה נותנת שידבר כן לריב"ש, וזה שאמר כהוגן הוא מדבר, ולכן לא תפס לשון "אם" שהוא לשון ספק. ובמכלתא פרשה בא "והיה כי יאמרו אליכם בניכם" – בשורה רעה נתבשרו שעתידה תורה להשתכח שמלת "כי" מורה שעתידים לומר כן. ובספרא בהר פרק ד משנה ה "וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית" – עתידים אתם לומר. וכן במ"ש "והיה כי יביאך" "כי תבואו אל הארץ" – כולם מלשון "כאשר" ולא יכול לאמר "אם" – שאינו ספק, רק ודאי שיבואו. ומ"ש בספרא וספרי עשה מצוה זו שבשבילה תכנס לארץ מוסד על הבדל אחר בין "כי" ובין "כאשר"; בארנוהו במקום אחר והארכנו בדברי רש"י ותוס' ר"ה ג, גיטין צ, ואין כאן מקומו. ומה שמצאנו מלת "אם" במקום "כאשר" – "אם יהיה היובל", "אם תקריב מנחת בכורים", "אם כסף תלוה", כמו שכתבו רש"י ותוס' במקומות הנ"ל – יש בו גדר אחר יתבאר לקמן. ובכל זה – בין מלת "כי" בין מלת "אם", שניהם יורו על הרשות, לא החובה. ובמכלתא סוף יתרו ר"י אומר כל "אם" שבתורה רשות חוץ משלשה, ויתבאר לקמן; ובספרי תצא "כי תצא למלחמה" – במלחמת הרשות הכתוב מדבר; ובשבועות דף מט: א"ר אמי כל שבועה שהדיינים משביעים אותו אין בו משום שבועת ביטוי שנאמר "נפש כי תשבע" – מעצמו, כדריש לקיש, דאמר ריש לקיש "כי" משמש בארבע לשונות...; וברבה צו פ"ט כל המצות כתוב בהן "כי תראה" "כי תפגע" "כי יקרא" – אם באת מצוה לידך אתה זקוק לעשותה ואם לאו אי אתה זקוק לעשותה וכולי.... וכן הכלל שנתנו המדקדקים לחלק בין "כי" ובין "אם"; שמלת "אם" לא ידבק רק אל השם – אינו נכון, כי ידבק גם אל הפעל: "ואם יראנה הכהן..", "ואם פשה תפשה..", "ואם שכב ישכב איש אותה..", וכדומה. ויש לי בזה יסודות נאמנים מתי ידבק אל השם או אל הפעל, יתבאר לקמן. וכן מלת "אשר" הבא במשפט התנאי, וכן הבינוני עם ה' הידיעה בראשו, היא גם כן רשות: "ואיש אשר יטמא ולא יתחטא", "ואיש אשר יגע במשכבו", "הנוגע במת לכל נפש אדם". ובמכות דף ח אמר רבא "ואשר יבא את רעהו ביער" מה יער דאיבעי עייל ואי בעי לא עייל. ואי סלקא דעתך מצוה, מי סגיא דלא עייל? א"ל רב אדא ב"א וכל היכא דכתיב "אשר" דאי בעי הוא?! אלא מעתה "ואיש אשר יטמא"... מת מצוה דלא סגי דלא מטמא וכולי..שאני התם.... והגדר שבין שימוש מלת "אשר" למלת "אם" ו"כי" בארתי לקמן, ועיין באילת השחר פרק יא מן כלל צז' עד כלל קח'. לא נשאר לנו דבר שיציין החיוב במשפט התנאי רק המקור עם ב' או כ"ף בראשו שהוא נבדל מיתר ריעיו; שאם בא על תנאי עתידי יהיה באחד מג' פנים: א לפעמים מורה על התמדת הזמן, שמצד זה ישתתף עם ההוה – "בבואם אל אהל מועד ירחצו מים" שמות כ״ח:מ״ג. רוצה לומר, בכל עת בואם. ב להורות על התכיפה, וכמ"ש בספרי פ' שלח "בבואכם אל הארץ" – א"ר ישמעאל משונה ביאה זו מכל ביאות שבתורה שבכולהו כתב "כי תבואו" וכאן כתב "בבואכם" ללמד שנתחייבו בחלה מיד. ובארתי זאת במקום אחר. ג בא כן אם פעולת התנאי הכרחי; בין מצד עצמו כמו "ובקצרכם את קציר ארצכם", בין מצד חיוב התורה – "בהקריבכם מנחה חדשה", "בהרימכם את חלבו". וזה כוונת הספרא בארבע מקומות הנזכרו למעלה; שאם היה ציווי מחויבת להקריב עולה או מנחה היה לו לומר "אדם מכם בהקריבו קרבן", "ונפש בהקריבה קרבן מנחה". וכן אם היה חטא המשיח והנשיא דבר שיחויב בטבע היה לו לומר "הכהן המשיח בחטאו.." "הנשיא בחטאו.." בדרך המקור. אבל אחר שהתשמש במלת כי ובמלת אם ובמלת אשר, מורה שהתנאי אינו מחויב לא מצד ציווי ה' ולא מצד טבע הענין. ובתנחומא פר' ראה "כי יכרית" – זה שאמר הפסוק "קוה אל ה'..." וכולי מהו "כי יכרית"? רוצה לומר, הלא היה לו לומר "בהכרית", עם ב' ומקור על תנאי הוא, שאם ישמרו התורה. ובכל מקום שאתה מוצא "כי", על תנאי הוא – "כי יקרא קן צפור", "כי תשא", עכ"ל. וראה דבר פלא, שבכל ספר ויקרא ובספר במדבר שמדבר במצוות שבין אדם לאלקיו יקדים תמיד השם למלת "כי" שמשמעו אשר הבא אחריו, לא כן בפ' משפטים ובספר דברים שמדבר ממשפטים שבין איש לרעהו יאמר "כי יכה איש..", "כי יגח איש", "כי ימצא איש", וכדומה. וזה רצוף בטבע הלשון שהמשפט המוטל על האדם מצד אלקיו יספרנו בדרך חיוב, ר"ל, האיש שירצה לקיים מצוה פלונית או שעבר עבירה פלונית, כך וכך דינו, ועל כן יקדים את הנושא אל המסופר ממנו כי ידבר מדברים המוטלים עליו מצד מצות אלקיו; ולא כן במשפטים בין אדם לאדם, יקדים הפעל – כי יקרא לאיש כך וכך אז משפטו כך וכך, כי אינו מדבר דבר ראוי או מחויב אל האיש, רק הדבר תלוי מצד מקרה הפעולה ועסקי בני אדם. ויען שיש לטעות שבכל אלה שהקדים את הנושא אל מלת "כי" שהוא גזירה וחיוב גמור, ביאר בספרא שבכל זה הוא רשות; שאם היה חוב גמור לא יצדק מלת "כי", רק הקדים הנושא מצד שהוא מצוה שבין אדם למקום ופירושו אדם שרוצה לקיים מצוה זו להקריב קרבן, כך וכך דינו.

1 ובכל ספר ויקרא וספר במדבר שמדבר במצות שבין אדם לאלוקיו – יקדים תמיד את השם למלת "כי" התנאיי הבא אחריו – "אדם כי יקריב". לא כן בס' משפטים ובספר דברים שמדבר ממשפטים שבין אדם לחבירו – יאמר תמיד "כי יכה איש" ו"כי ישאל איש". והטעם לזה עיין ויקרא ס' יב

« אילת השחר (מלבי"ם) ק״ז אילת השחר (מלבי"ם) ק״ט »